הפוסט המלא
"אני לא פוליטי. ובטח לעולם לא הייתי
אבל אנשים איבדו את חוש האחריות האישית
רוצים לזרוק את המנהיג ובזה להרגיש הקלה
למצב אבסורדי וגם כאוטי שהשתלט על הנשמה על הארץ והעולם.
לפני שזורקים את ביבי, עלינו ללמוד מהו חוש מנהיגות אישית והבנה מינימלית על זה שלא המנהיג קובע
אלא כל האזרחים וכל ואזרח באופן אישי.
אנו כל פעם נחפש את המבוגר אחראי על הצרות שלנו ונמקד
אותם בדמות של איש אחד
זאת ההתנהלות של תינוק מול עולמו הצר
והלא מפותח
זה לא עובד ככה!
מנהיגות חיצונית היא הולדה של העדר מנהיגות פנימית של כל אחד ואחת מאיתנו.
אין מפלצת מחוץ לך!!! לא קיים דבר כזה
אתה יכול אזרח יקר אם כל כך בא לך לעמוד באמצע רחוב ולדפוק מכות רק לאדם אחד:לעצמך!!!
עד שלא נבין זאת, נחפש שעיר לעזאזל לכל הצרות שיש לנו
תחשבו על זה"
הנושא- מעגלי שיח בעקבות תקופה חדשה, מונולוג סביב השאלה האם בכל הפאנלים התקשורתיים בהם נוכח רופא, כלכלן, פוליטקאי, אזרח מן השורה. חסרה גם דמות מעולם הנפש והרוח?
Posted by ארקדי דוכין – העמוד הרישמי on Sunday, July 12, 2020
גלית דיסטל-אטבריאן הגיבה לפוסט של דוכין: "קראתי את הפוסט הזה של ארקדי דוכין כמה פעמים ואני מאמינה לו – זה איננו פוסט פוליטי ואני בכלל לא משוכנעת שהוא מצביע ליכוד או מצביע בכלל. ארקדי כותב כאן על דבר עמוק יותר. על הנטייה להסרת אחריות, על העדר ביקורת עצמית, על גישה ילדותית של אנשים בוגרים ובעיקר על הצורך הנפשי העמוק למצוא איזה "נבל" תורן כדי לשנוא אותו היטב ואגב כך להסיר כל סוג של התבוננות עצמית.
ארקדי בעצם כותב על אנשים שהתמכרו לשנאה לנתניהו רק כדי לא לבדוק את עצמם, כדי לא לפתח מנהיגות בתוכם ולכן דווקא בימי הקורונה האלה מדובר בפוסט חשוב מאוד.
ויש בפוסט הזה גם אומץ: אומץ לכנות את נתניהו " מנהיג" במקום "מושחת".
אומץ לדבר בכבוד ולא ליישם את הקוד המשתלח של אומני ישראל כדי לגזור איזה קופון בברנז'ה.
אומץ לא ללכת בתלם המתבקש ( והמתגמל) של ססמאות בגובה שלולית רק כי אני "א מ ן" ולכן מיוחד כלכך.
אומץ להיות מרענן , אחר, אומץ להפנות את אור הזרקורים אל "המקובלים" במקום אל הקהל החבוט של הימין שחוטף מבוקר עד ערב.
אומץ לומר דברים עליהם הוא עלול לשלם מחיר.
לסיום כותבת גלית: "אני אומרת- תקראו את הפוסט שלו ואז כנסו ותעשו שהוא יגיע ל 20 אלף. זהו קול חשוב וצריך לחזק אותו."