הפוסט המלא
"זה כנראה הולך להיות הפוסט הכי חושפני, פתוח וריגשי שלי עד היום. ריגשי כן, אתם בטח לא מופתעים.
אז עברתי תאונה. תאונות דרכים. זה קרה ב 6.8 לפני כמעט שלושה חודשים. תאונת דרכים קשה. שברתי את רגל ימין ושמו לי פלטינה מתחת לברך ומטה עם שני ברגים בכל קצה.. אה כן, ושברתי גם את הצוואר, את החוליה החמישית, זאת שאחראית על תפקוד הידיים.
לא יכולתי לאכול לבד, לא יכולתי לצחצח שיניים בעצמי או להתקלח בכוחות עצמי ואת כל השאר אתם כבר יכולים לדמיין (יש גבול לשיתוף:)
אז גם בצוואר שמו לי פלטינה ושני ברגים, כאלה שבכל תנודה ותנועה אני מרגישה אותם, בכל צעד שאני הולכת או לפחות מנסה ללכת בכוחות עצמי אני יודעת שהם שם, כל עוד אני לא לוקחת פרקוסט (נרקוטיקה קשוחה ביותר, למי שלא יודע).
אז כן לקחתי משכחי כאבים במשך כל שעות היממה, 24 שעות, ימים קשים, ולילות עוד יותר, ימים ולילות של כאבים, צרחות ובכי שלא נגמר, זעקה לאחיות שבבקשה יכניסו לי משהו לוריד כדי להקל עליי או משהו שלפחות שיעזור לי להירדם.
שיקום ארוך, וימים אינסופיים שלא נגמרים, פיזיותרפיה שמכאיבה לכל שריר בגוף שלי, או תרגיל או תנועה שמזכירים לי כל פעם מחדש שאני לא מסוגלת לעשות אותם או לפחות לא באופן מלא.
הקצב השתנה, האיטיות הופכת להיות שם מרכזי בחיים שלי, מחשבות ארוכות על כל פעולה טריוויאלית האם לעשות אותה או לא, כי זה ידרוש ממני יותר, יקשה ויעייף אותי יותר, מה שלפני התאונה לא הייתי מקדישה לזה מחשבה בכלל.
תרגילים בריפוי ועיסוק שמזכירים לי שאני לא יכולה ללחוץ על השפריץ של הבושם לבד כדי שאריח בבית החולים יותר טוב וארגיש טוב עם עצמי, או לחילופין על הכפתור במברשת השיניים החשמלית.
אז לכל מי שתהה איך זה באמת קרה, דרסו אותי. 10:00 בבוקר, צומת נמיר פינת חיים לבנון בזמן שחציתי מעבר חצייה על הקורקינט שלי, יש לציין באור ירוק, נהגת בת 20 חצתה באור אדום ופגעה בי עם הרכב שלה, במהירות של לא פחות
מ 50 קמש, והטיסה אותי לקיבינימט.
אני משתחררת היום.
אתם בטח חושבים לעצמכם או תוהים עד כמה אני מתרגשת, כמה ימים ספרתי לרגע הזה, כמה פיללתי לרגע המיוחל הזה, אז בהחלט ההתרגשות מציפה אותי ואיתה מגיעים גם חששות שלא פוסחים עליי, בלשון המעטה,
אני מתה מפחד.
אני מפחדת שמה אני אהיה בסביבה של אנשים רגילים ונורמטיבים ולא סביב מטופלים משתקמים כמוני, או שמישהו יחשוב לרגע ויגיד וואו טל את לגמרי חזרת לעצמך או את ממש בסדר, אז לא.. אני לא קרובה להיות בסדר, אני פצועה, עדיין כואב לי, ומעבר לזה שהגוף שלי עדיין פצוע, הנפש שלי פצועה ועכשיו בחוץ מתחיל השיקום האמיתי שלי.
אני בחורה חזקה, תמיד הייתי, במשך כל התקופה הלא מבוטלת הזאת בבית חולים, הוכחתי לסובבים אותי ובעיקר לעצמי, שאני לא אוותר בקלות. ולא ויתרתי! וגם לא אוותר! אז כן אפשר להתעסק בזה עד מחרתיים בלמה דווקא לי, ואיך ולמה וכמה. ואפשר גם ההפך. אפשר להבין שזה קרה לי, ולחבק את זה ולראות כמה דברים חיוביים קיבלתי ולהודות שיצאתי מזה בנס! וכמה כיף ולא מובן מאליו שיש לי סביבה כל כך תומכת וחזקה, משפחה שעמדה לצידי כל רגע ורגע, חיבקה, אהבה והקשיבה, חברים שהתייצבו וחיכו מחוץ לחדר ניתוח ולוודא שהניתוח עבר בהצלחה, שלא הפסיקו להיות שם בשבילי בכל רגע נתון, עם הרבה אוכל יש לציין:) וכמובן בעל אחד מושלם שבלעדיו כנראה לא הייתי כותבת את כל הפוסט הזה.
אז מה השורה התחתונה אתם שואלים? אני מזמינה אתכם רוכבי הקורקינט והאופניים לחבוש קסדה! בלי הקסדה סביר להניח שלא הייתי בין החיים. קסדה היא מצילת חיים נקודה! צאו לרחובות עם קסדות ותצעקו על מי שלא שם.
ובבקשה בבקשה תיהיו סבלנים על הכביש.
אבא שלי תמיד אומר שכל אחד על הכביש חושב שיש לו הסכם עם אלוהים, שלו זה לא יקרה. אז יש לי חדשות בשבילכם- אך אחד לא מוגן, הכביש הוא מכונת הרג מטורפת ואולי שווה לכם לעשות סיבוב במחלקת שיקום לראות מה קורה למי שנפלט מהכביש או שפלטו אותו. סעו בזהירות."