אנחנו רגילים, לצערנו, בדרך כלל לכותרות פחות חיוביות על המתרחש בשלטון המקומי או בכלל, על נבחרי הציבור. אבל את הסיפור הבא מחמם הלב כדאי שתקראו, בעיקר כדי לקבל משהו טוב בים הידיעות השליליות.
אמבר רוטשילד מספרת: ״היום בתשע וחצי בלילה חזרתי מהעבודה, הלכתי ברחוב זבוטינסקי בעיר בה אני גרה ראשון לציון, פתאום אני רואה מולי אישה מבוגרת בת שמונים אוספת בקבוקי פלסטיק. היא סוחבת, מרימה, מחפשת בפחים, שואלת את העוברים ושבים אם היא יכולה לקבל את בקבוק השתייה שלהם. ניגשתי אליה שאלתי אותה אם הכל בסדר.
היא סיפרה על בעלה החולה ועל החוסר בכסף לטפל בו. סיפרה ש50 בקבוקים שווים 15 שקלים, שאתמול היא לא קנתה אוכל בסופר כדי לקנות תרופות, ועכשיו אין אוכל בבית. לא קלישאה, לא עוד סיפור מהאינטרנט. אישה בת שמונים שבוכה, שכואב לה, שאוספת בקבוקים באמצע הרחוב בתשע וחצי בלילה, כי אין כסף לאוכל ותרופות.
אני מחפשת בארנק כדי לתת לה משהו ואין לי כלום למעט 50 שקלים, למה זה יספיק בכלל, אני מבקשת שתתן לי את מספר הטלפון שלה והכתובת כדי שאוכל לעשות עבורה קניות כשאני יודעת שכרטיס האשראי לא יעבור לי בסופר, אני לוקחת את המספר בכל זאת ובלב אומרת זה יסתדר, זה יסתדר.
אני חוזרת הביתה אובדת עצות, השעה 22 בלילה ואין לי למי להתקשר שיביא לי עכשיו כסף לסופר, אין לי אפילו רכב לסחוב דברים ובראש התמונה שלה בוכה על האוכל הורגת אותי. מתוך ייאוש וכאב אני נזכרת שפעם כשחילקתי מזון לניצולי שואה בעיר היה שם אדם אחד שהגיע והבטיח שבפעם הבאה שאפגוש מישהו שצריך שלא אהסס להתקשר אליו, הוא אמר אני פה תמיד, זה היה ראש העיר רז קינסטליך, הוא הביא לי אז לפני חמש שנים את המספר שלו, מאז הספקנו להיות בקשר ועל הספה בעשר בלילה זכרתי את ההבטחה שלו.
מיואשת ואובדת עצות אני מסמסת לו, לראש העיר, בעשר בלילה, כמו איזו סצנה מסרט, מספרת לו על רחל שאוספת בקבוקים והמקרר שלה ריק. בטוחה שהוא בטח מוצף בהודעות ויפספס את זה, בטוחה שחציתי את הגבול, לבן אדם יש חיים וילדים ובעיקר כואבת ואובדת עצות.
הוא משיב אחרי עשר דקות ״היי, זה בסדר, מה הכתובת״ אני שולחת לו את הכתובת שלה, הוא אומר ״תהיי זמינה יצרו איתך קשר״ ואני מחכה שנציג עירייה יגיע. ואחרי חצי שעה, כמו מלאך משמיים, הוא באמת מגיע.
אבל לא נציג עירייה. ולא עוזר, ולא נציגה, ולא סייעת ולא שליח. ראש העיר מגיע. עם האוטו שלו אחרי יום העבודה אחת עשרה בלילה ומה שהוא הספיק להעמיס מהסופר – פירות, ירקות, קפואים, שימורים, אורז, פסטות. הוא תופס שני בחורים ברחוב, מבקש מהם עזרה להעמיס ויחד הם מעלים את הארגזים והשקיות מחוץ לדלת של רחל.
אני חייב לרוץ להרדים את הילד, הוא אומר לי כשהם מסיימים, תחכי כאן עד שהיא תגיע לקבל את הארגזים? אני אומרת לו שכן, הוא מחייך ואומר תודה שסימסת, אני כאן להכל. אומרים שיש גיבורים בעולם, אני יודעת כי אני פגשתי היום שניים כאלה. אחת שאוספת בקבוקים כדי להציל את בעלה, ואחד ראש עיר שנועל את הדלת של הלשכה והולך לסופר באחת עשרה בלילה כי הוא שמע שלמישהי בעולם יש מקרר ריק.
תודה רז קינסטליך, הבטחת לפני חמש שנים וקיימת. תודה יקום על הטוב שבאדם. יש רחל אחת שיכולה לנוח