הפעילה החברתית מירי פורסט מפרסמת עדות חדשה של אשה שלטענתה הותקפה מינית בידי הסופר החרדי חיים ולדר ז"ל שהתאבד בירי לפני כחודשיים.
הפוסט המלא
"לפני שאכתוב על הרגשות שלי לגבי איך אנחנו צריכים להגיב, אני רוצה לספר לכם על עצמי כדי להבין מאיפה אני מגיעה. אני הצעירה במשפחה חרדית גדולה בבני ברק. כשהייתי בת שתים עשרה, התחלתי להתנהג קצת בחוסר משמעת בבית הספר. ההורים שלי לקחו אותי למרכז לילד ומשפחה בבני ברק להערכה. שבוע לאחר ההערכה, שיחת טלפון הודיעה לנו שיש לי תור למטפל לאותו יום רביעי.
"כשהגעתי, אמרו לי לחכות במשרד למטפל. לתדהמתי ולשמחת משפחתי, ולדר עצמו נכנס לחדר, הציג את עצמו ואמר שהוא הולך להיות המטפל שלי. הודיתי בשקט להשם על המזל הטוב שלי שיש לי את הפריבילגיה שולדר עצמו להיות המטפל שלי. בהתחלה הוא עודד אותי לדבר על עצמי ועל משפחתי. לפעמים השאלות שהוא שאל על היחסים בין בני המשפחה היו מוזרות בעיניי. עם זאת, הייתי בטוחה הוא יודע מה הוא עושה; אחרי הכל, הוא היה חיים ולדר
עד מהרה התמקדו שאלותיו בי ובחיי האישיים. הוא שאל אותי שאלות שלא האמנתי שאדם (הרבה פחות לרב, הרבה פחות אדם כמו ולדר, שהמשפחה שלנו וכמעט כל משפחה שהכרנו האזינו לו ברדיו מדי שבוע) ישאל אותם. הוא שאל אותי אם הגעתי למחזור החודשי. הייתי המומה ונבוכה מהשאלה הזו. התכוונתי לספר לאמא שלי. עם זאת, התביישתי מכדי לומר דבר; אחרי הכל, אמי התרגשה מכך שולדר בחר בי "לטפל".
עד מהרה הוא התחיל לגעת בי. גופי קפא באימה כאשר ידיו המטורפות נגעו בגופי. הייתי ילדה חרדית בת שתים עשרה שגדלה עם "כל כבודה במלך פנימה" – "בת המלוכה כולה מפוארת בתוך הארמון". כלומר אני צריכה להיות שקטה וצייתנית למבוגרים ממני ולא להתנגד ולהיות לעומתית. לימדו אותי להיות כנועה, במיוחד לרבנים, וולדר היה רב גדול. "התבטלות"- להכפיף את עצמך לצוואה הרבנית – הייתה האמונה והדוקטרינה של החינוך שלי.
הנגיעות נמשכו, ולדר הפך לאגרסיבי יותר ויותר. אמרתי לחברה הכי טובה שלי שאני רואה אותו כל שבוע. כפי שניתן לחזות, תוך זמן לא רב, כל ילדה בכיתה ידעה שנפגשתי אחד על איתו. כל שבוע. בנות היו שואלות – "הוא נותן לך ספרים בחינם? הוא בטח כל כך אדיב ומבין."
האם אתה יודע מה זה בגיל שתים עשרה שכל ילדה בכיתה שלך יודעת שאתה בקשר עם ולדר ומזכירים לך את זה מדי יום? האם אתה יכול לדמיין איך זה מרגיש להיאנס בשעה 10 בבוקר ואז לחזור לבית הספר, וכל הבנות מתגודדות ושואלות "איך זה הלך?"
האם אתה יודע איזה כאב וייסורים זה לחזור לכיתה לאחר שהותקפת על ידי המפלצת הזו רק כדי לגלות שהמורה קוראת בקול רם מהספר שלו "ילדים מספרים" כפרס על התנהגות טובה? למה לא סיפרתי לאמא שלי? אתה בטח צוחק.
אמי שואלת בגאווה, "איך היה לראות את ולדר היום?" האם אני אומר לאמא שלי – "זו בדיוק הבעיה, אני רואה אותו יותר מדי!" האם אני יכולה להגיד לאמא שלי שהוא עשה דברים שאין לי כל אפשרות להבין ולעבד?
האם אני אומר לאמא שלי שאני צריכה לראות מטפל חדש כי המטפל שלי תקף אותי לפני שעתיים והשאיר אותי לבכות עם עצמי ולישון לבד, כשאני תוהה אם מה שקרה במחסן הזה גרם לי להיכנס להריון?
האם אתה יכול להבין את הבדידות, הבידוד, תחושת הנטישה, הניכור והעזובה שחשה ילדה בת שתים עשרה מבני ברק כשהיא בוכה מדי לילה ולעתים קרובות עדיין מרגישה?
כנערה מבני ברק ידעתי שאנחנו קוראים להשם בשעת כאב, והוא ייקח את הכאב.
בכל פעם שהידיים הנוראיות שלו נגעו בגופי, בכיתי ובכיתי להשם שיסיר את הכאב. עם זאת, כפי ששמעתי פעם את סבתא רבא שלי אומרת ברגע נדיר של כנות מוחלטת – "השם שכח אותנו באושוויץ". כך גם ה' שכח ממני במחסן ההוא בבני ברק, שבו עריסה מונחת בין ערימות "ספרי השראה מעצימים ילדים".
הסרתי במהירות את המחשבה הכופרת הזו ממוחי והסתפקתי בהסבר מקובל יותר: "אני רעה, ואני מוכתמת ואנשים כמוני אינם ראויים לחסדיו של ה'". אני מעריכה את הדאגה והאימות שלך; עם זאת, הכר את המציאות שהאימות והאמפתיה שלך מוגבלות לניסיון חייך, ומעולם לא היית במצב של ילדה בת שתים עשרה שנאנסת מדי שבוע על ידי חיים ולדר.
ידעתי שזה לא בסדר. ידעתי שלילדה בגילי אסור להיות לבד עם גבר אחר במחסן. אבל, רב גדול עשה זאת, אדם שלימדו אותי לציית לו כיוון שהוא לא יכול לעשות שום עוול.
את זה קדחו בי מהיום שיכולתי ללכת. ש"אנחנו מקשיבים בצייתנות לרבנים בלי לשאול שאלות". ידעתי מבית הספר, מהבית, מרחובות בני ברק. לרבנים הגדולים, ורק להם, יש את הכוח הסודי, המסתורי, הערפילי והאמורפי הזה שנקרא 'דעת תורה'.
גדלתי עם האמונה הדוגמטית שנשים אינן יכולות להחליט בנושאים חשובים שמשנים חיים. נושאים חשובים מחליטים על ידי בעלי דעת תורה. גם אם לא נחשב בעצמו ל"דעת תורה", לולדר בהחלט היה הגיבוי וחותמת האישור של דעת תורה. בתחילת ספריו יש הסכמות זוהרות ומכתבי תוקף מבעלי דעת תורה. לכן, כשולדר אמר לי שאנחנו יוצאים לטיול קטן למחסן שלו, צייתתי; אחרי הכל, הציות למי שמייצג את דעת תורה הוא מעל הכל.
אף אחד מעולם לא אמר לי ש"כל הנצנצים הם לא זהב?"
לא פעם אחת בכל שנות ההשכלה שלי הודיעו לי מורה, מנהלת, מחנכת או מישהו אחר בבית הספר שרבנים יכולים להיות רעים ולעשות דברים רעים מאוד לילדות קטנות. לא קיבלנו אזהרות מה לעשות אם גבר נוגע בך. אף אחד מעולם לא אמר, "אם גבר אי פעם נוגע בך בצורה שגורמת לך להרגיש לא בנוח, לא משנה מי הוא, אפילו רב גדול, תברחי הכי מהר שאת יכולה". אף פעם מחנך לא אמר לנו שכל האנשים יכולים להיות רעים.
לימדו אותנו שרבנים הם טובים, ורבנים גדולים יותר הם מושלמים. ציות מושלם ללא ספק לסמכות הרבנית. אז חייתי בשני עולמות. בבית הספר הייתי בית יעקב מיידל, אמרתי תהילים והתנהגתי כמו כל ילדה אחרת. ובכל זאת, כשהגעתי לולדר, הפכתי לשפחת מין, יצאנית, זונה, ופילגש לשטן עצמו.
אם אני לא יכולה לחשוף את הרגשות האמיתיים שלי, האם אני לא עדיין בציפורניים הכלואים של ולדר? מי עיכב וריחק אותי מלדבר כל כך הרבה זמן. האם אתה יכול לשלול מניצולה את זכותה לומר את דברה לאחר שנים של כליאה בקהילה? האם "הציבור שלנו" כל כך שברירי עד שאי אפשר להעלות שאלות כנות ונוגעות ללב?
נמאס לי לשמוע את הסיפור שלי מסופר על ידי אחרים, במיוחד אלה שמעולם לא חוו את הגיהנום עלי אדמות. נמאס לי שאומרים לי איך אני צריכה להרגיש, ונמאס לי לשמור את הכאב הפנימי ביותר שלי קבור עמוק בנשמה שלי. יש לי זכות דיבור. יש לי זכות להשמיע את קולי.