הותר לפרסום: כליל קמחי ז"ל בן 32, תושב תל אביב, הוא הגבר שאותר ללא רוח חיים לאחר שטבע ונסחף בבולען שנפער בבריכה באמצע מסיבה פרטית בוילה שכורה בכרמי יוסף.
הפוסט המלא והאחרון שפרסם כליל ז"ל בעמוד הפייסבוק שלו
כבר 3 שנים שאני גר ליד הים. מתעורר בבוקר, פותח את התריס החשמלי. וזה, הנוף שאני רואה למולי. ים כחול, פתוח, אינסופי, עם סירות מפרש וגולשי סאפ. או שאולי בעצם אני כבר לא באמת רואה. "בסוף מתרגלים להכל" אמר דודו טסה, וכנראה שמתרגלים לרע, וגם לטוב.
בחודש שעבר הראתי את הדירה להמון אנשים, חיפשתי החלפה. אין אחד שלא נכנס, והתלהב עד עמקי נשמתו. "מה אתה מטורף? למה את מפנה את הדירה הזו?!" "בחיים לא הייתי יוצא מפה", "לשתות קפה בבוקר בנוף הזה? חלום"
לך תסביר להם שאני בכלל שותה מים עם לימון בבוקר ושלא עשיתי את זה במרפסת כבר כמה חודשים, כי זה כבר לא מרגש אותי.
אבל עם כל דייר פוטנציאלי שנכנס והתלהב, משהו קצת חלחל. "בונא, גם אני התלהבתי פעם ככה מהדירה הזו, נזכרתי. ואולי באמת אני צריך להעריך קצת יותר. את מה שיש לי ואת איפה שאני גר? קו ראשון לים בתל אביב! ועוד עם שוק הדירות עכשיו?! לא מתפנים!"
כולנו מכירים את קטע הקריאה הקצר שמספר לנו שאם יש לנו מים לשתות, אוכל לאכול, ואנחנו יכולים בכלל לקרוא את הטקסט הזה. אנחנו עשירים יותר מרוב האנושות. בטח גם קראנו אותו מספר פעמים, ואפילו, לרגע אחד, קטן, הרגשנו שזה שינה בנו משהו. פתאום הערכנו קצת יותר את מה שיש.
היינו שמחים בחלקנו. ראינו את החיים בפרספקטיבה אחרת.
ואפילו שיתפנו את זה בפייסבוק, כי יש לנו מסר להעביר אל העולם!
זה החזיק במקרה הטוב לשעה. שעה אחר כך כבר התלוננו על יוקר המחיה, הפקקים, המיסים, ועל האינטרנט האיטי שלנו. כי האמת היא, שלקרוא מישהו שיספר לנו על פרופורציות. לעולם לא יהיה חזק כמו להרגיש את הפרופורציות האלה בעצמנו. בלשד עצמותינו.
כמו הדירה, אותו דבר קורא לנו בהמון אספקטים בחיים.
עבודה – שאחרי שלוש שנים באותו משרד, לך תזכור בכלל את הפוסט המאושר שהעלית ללינקדין "עלק #lovemyjob, איזה נאיבי הייתי, אני סובל פה". וכנראה שלצערנו הרב גם בזוגיות.
אנחנו שוכחים כמה הבן אדם שאיתנו היה בול בשבילנו בהתחלה. כמה רצינו שהאהבה הזו תתממש, וכמה התאמצנו בשבילה.
"תקשיב, הבת זוג שלך מדהימה!! איזו חברותית, איזו קלילה ומצחיקה – זכית" לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להיזכר- שבאמת זכינו. שבאמת בת הזוג שלנו מדהימה.
כשאנחנו באמת מרגישים את זה. על בשרנו. ולא רק קוראים את זה באיזה טקסט שחוק. זה יכול להחזיק קצת יותר משעה.
לפגוש את המציאות שלנו, בעיניים של בן אדם אחר. זה כל מה שאנחנו צריכים. תזכורת קצרה. וזה מה שקורה בכל סופ"ש זוגות, קורה בחתונהמי וקורה במציאות.
ואולי… אנחנו צריכים ליצור לעצמנו קצת יותר סופ"שי זוגות כאלו? אולי אנחנו צריכים להראות את הדירה שלנו פעם בחודש? סתם בשביל הקטע לספר על העבודה המגניבה שלנו, באותה התלהבות שסיפרנו פעם ולראות את העיניים של האחרים בורקות, כדי שקצת יותר נעריך.
להתנדב או להסתובב בסביבת אנשים שאין להם, ולא לקרוא טקסטים על ענייים באפריקה. אלא לחוש את זה סביבנו ביום-יום. ליצור לעצמנו מציאות, או רגעים קטנים של מציאות
שמידי פעם יזכירו לנו את מה שיש לנו.
ובנימה אופטימית זו, ועד שאעזוב את הדירה פינית השקשוכליל במרפסת חוזרת, ובכל שבוע אארח מישהו שאני לא פוגש ביום יום לשיחה על החיים ועל שקשוקה. ואולי זה יעזור לי להעריך את המרפסת קצת יותר ולחוות אותה בעיניים של אחרים בכל שבוע מחדש. לשיריון מקומות, בפרטי", סיים דניאל את הפוסט.