החיילת שנאנסה בכלא על ידי מחבל עם דם על הידיים פונה בבקשה לציבור לסייע לה, "אני החיילת שנאנסה ע"י מחבל בכלא גלבוע. מאז האונס חיי הם גיהנום. מנסים להשתיק אותי! עיזרו לי במאבקי לחשוף את האמת. חיילות צה"ל שלנו אינן הפקר"
הפוסט המלא
נאנסתי בחסות המדינה של כולנו! שמי הילה, (שם בדוי), גדלתי במשפחה ציונית וחונכתי לאהבת המולדת. התגייסתי לצה״ל כדי לשרת את המדינה האהובה שלנו וביקשתי לשרת בתפקיד משמעותי בטחוני ורגיש כסוהרת של אסירים ביטחוניים מסוכנים, אויבי המדינה מארגוני טרור.התנדבתי לשרת בשב"ס ועברתי קורס סוהרות שנמשך מספר חודשים, וככל חיילות צה"ל שמושאלות לשב"ס כסוהרות, הוצבתי להשגיח ולשמור על אויבי המדינה – האסירים הביטחוניים שעשו הכל כדי למחוק את קיומה של מדינת ישראל ורצחו יהודים.לרוע מזלי, מכל בתי הכלא, הוצבתי בכלא גלבוע, שם כלואים המסוכנים שבמחבלים, כלא עם מקסימום שמירה.
שם גיליתי לתדהמתי שיש ״מפקד״ אחד שהוא מחבל פלסטינאי עם דם על הידיים אשר שלט בכל הקצינים ואנשי הסגל שנשמעו לו וביצעו את "פקודותיו" (בקשותיו) בלי שום ויכוח.הוא הסתובב בחופשיות ברחבי הכלא כשהוא אינו אזוק, ושלח את ידיו המזוהמות ונגע בגופן של חיילות באין מפריע. כולם ידעו. כולם שתקו. כולם פחדו. כולם "עבדו".
אצלו. בתחילת שירותי, יום אחד הוא ראה אותי ברחבי הכלא, באחד מ"טיוליו", הוא ניגש אלי באין מפריע ואמר: "את מגיעה לעבוד אצלי באגף!"חשבתי בלבי, "הבנאדם הזוי", אבל מייד גיליתי שאני מוצבת אצלו באגף וזהו. אני לא יוצאת משם. אני עובדת מהיום אצלו באגף ולא עוברת כנהוג, ועל פי הנהלים, מאגף לאגף עם חבריי.
כולם יודעים את שמו, כבר כתבו רבות על הפרשה ועל שמו (פרשת סירסור הסוהרות בכלא גלבוע) והבן בליעל הזה, הבן מוות הזה, מבקש מבית המשפט שזהותו תוסתר. הוא יודע מדוע, הוא יודע היטב מה עושים בבתי הכלא לאנסים!.
אקרא לו מ.ע, אלו ראשי התיבות של שמו. הלואי שלא הייתי פוגשת אותו לעולם. הלואי שלא הייתי מתגייסת לשרת כסוהרת. חשבתי שיש לי כוח, שאתרום למדינה אבל בסופו של השירות הצבאי שלי, הפכתי אני להיות אסירה, שיפחת המין הפרטית של מ.ע.
אתם ודאי שואלים את עצמכם איך זה יתכן? איך "איפשרתי" לדברים הנוראיים האלו לקרות? אז ראשית, אני רוצה לומר לכם, את מה שלקח לי שנים להבין. אף פעם, אבל אף פעם אל תעשו את זה – אל תאשימו את הקורבן! אנחנו לא אשמות!
לנו, נפגעות תקיפה מינית, יש נטייה טבעית להאשים את עצמנו. אני לא אשמה! אני לא רציתי שיאנסו אותי, שיחללו אותי שוב ושוב ושוב ושוב. אף חיילת צה"ל לא רוצה שמחבל מטונף יעשה בה באכזריות מעשים שאמורים להיות שמורים לבעל שלה, לאהוב שלה, למישהו שהיא בחרה בו מתוך אהבה ורוך.
ועכשיו אגלה לכם את הנורא מכל. תתכוננו כי זה מטלטל יותר ממה שסיפרתי עד עכשיו. המפקדים שלי, חברי הסגל שלי, שחשבתי שהם אמורים לשמור עלי, מסרו אותי לידיו של אותו מחבל (מ.ע) הם דאגו שאשאר איתו לבד, בניגוד לנהלים הברורים בכדי שהוא יוכל לפגוע בי באכזריות ולהתעלל בי מינית מינית שוב ושוב, ולא רק בי, גם בעוד חיילות סוהרות רבות.
הוא יכול היה לרצוח אותי, או לקחת אותי כבת ערובה, רק שנינו, לבד, בלי אזיקים ובלי סורגים, והוא רוצח מורשע! מחבל טרוריסט. מה הם חשבו לעצמם? שהוא "רק" יתענג עלי? שזה בסדר? שמותר להקריב חיילת צה"ל בשביל מידע? שקט? כסף? אני אפילו לא מצליחה לדמיין איזו תמורה בכלל אפשר לקבל תמורת גופה של חיילת.
איך מחשבים את המחיר לתמימות שנלקחה ממני? הנפש שלי שנרצחה ברגע? אני לא מצליחה עד היום להבין איך פותרים את המשוואה הזאת. פחדתי ממנו פחד מוות, הוא היה האדם הכי חזק בכלא – אותו מ.ע, מחבל, טרוריסט, רוצח עם דם על הידיים!
כולם סייעו, כולם ידעו, כולם שתקו וכולם היו חלק ממסע ההתעללות האכזרי הזה, והחמור מכל, עד היום מאז פרסום הפרשה, הסוד שלי שהיה ידוע, הוסתר מכם, הוסתר מכולם, אולי הם קיוו שאקח את הסוד הזה איתי לקבר. אולי הם חשבו שאני אתאבד או אברח להתחבא באיזו מחילה ואמשיך להתבייש אבל לא עוד! אני סיימתי לשתוק, סיימתי להתבייש, אני לא אשמה!הבושה היא של המדינה.
הבושה היא של כל מי שמסתיר ומטייח את הפרשה הזאת כבר שנים.די לשתיקה. לא ישתיקו אותי יותר. השד יצא מהבקבוק ואני לעולם לא אתן להם להחזיר אותו עד שאקבל תשובות מהמדינה שלי.
מדינת ישראל האהובה שלי (כן, אני עדיין ציונית, עדיין אוהבת את המדינה שלנו בכל לבי), תסבירי לי איך ולמה זה קרה לי?אני דורשת שתוקם ועדת חקירה בלתי תלויה.
כיום, נוצר מצב אבסורדי. המערכת חוקרת את עצמה. איזה אינטרס יש למערכת לגלות לי ולכם את האמת?בדיוק כך! אין לה שום אינטרס לעשות זאת. אני מבקשת מכם, עם ישראל, תימכו במאבקי הציבורי להקמת ועדת חקירה. אני לא בנאדם פוליטי, לא אכפת לי מפוליטיקה, אכפת לי רק מהאמת.
מדוע שתקתי שנים? כי הייתי נורא חלשה. הבושה מחלישה.
מאז השיחרור מצה"ל, במשך שנים סבלתי מהתמוטטות עצבים, ורק לאחרונה פניתי לטיפול נפשי שניתן לי במסירות על ידי מטפלים שהם מומחים לטיפול בנפגעות אונס.
אני מטופלת מספר פעמים בשבוע באופן אינטנסיבי. מדובר בטיפולים שעלותם מסתכמת בסכומי עתק. מעבר לכך, מצבי הנפשי אינו מאפשר לי לצאת לעבודה. אין בי את הכוחות הנפשיים הדרושים לאדם "רגיל" כדי לצאת מהמיטה בבוקר ליום שיגרתי, מועיל ומספק.אני מוצאת את עצמי חיה "מטיפול לטיפול" אבל אני אופטימית. אני יודעת שעם האמת אני אנצח.
אין לי את האמצעים הכספיים הדרושים לי כדי לשלם שכר דירה, נסיעות בתחבורה ציבורית, תרופות, וכמובן הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי האינטנסיבי שאני מקבלת.
בנוסף, אני זקוקה לסיוע כספי במימון המאבק הציבורי שלי שמטרתו להביא לדין את כל הנוגעים בדבר.מי הם "הנוגעים בדבר"? הם הקצונה הבכירה שידעה על כל שמ.ע מעולל לי ולחברותיי החיילות ושתקה. הם צריכים ללכת הביתה ולא לקבל משכורות ופנסיות שמנות מהציבור. מקומם בכלא.
אני זקוקה למימון עבור מנהלי מאבק ציבורי שמנסים לסייע במאבק הציבורי שלי כאשר מטרתנו היא להביא את כנסת ישראל למנות ועדת חקירה עצמאית שתחקור את הטיוח של כל עבירות המין שבוצעו בי ובחברותיי החיילות על ידי מ.ע בכלא גלבוע.
תימכו במאבק שלי להשתקם, אני עדיין צעירה וכל החיים לפני. אני קמה בכל בוקר ומרגישה חוסר תקווה וחוסר מוטיבציה. אני זקוקה לתמיכה של עם ישראל שניסיתי לתרום לו על ידי שירות צבאי משמעותי.היום אני אישה צעירה עם נפש של אישה זקנה ונכה.הגעתי לכלא גלבוע כסוהרת חזקה ונשארתי שם, שפוטה למאסר עולם עם זיכרונות שלא עוזבים אותי של ריח גופו של מ.ע על גופי, כאבים, כעסים ודמעות של שתיקה ובושה.