ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בטקס האזכרה בהר הרצל והגיב למתקפות נגדו: ״פורענות גדולה התרגשה עלינו לפני 24 שנים. גדיעת חייו של יצחק רבין ז"ל בידי רוצח שפל היא קודם כל פצע אישי – פצע אישי עמוק בעבורכם, בני משפחת רבין. בד בבד, זהו פצע לאומי היסטורי שמזכיר מאורעות מרים כלענה בתולדותינו בזמנים קדומים.
כולנו – ואני מדגיש כולנו, כל חלקי העם – חייבים להכיר תודה ליצחק רבין על תרומתו לתקומת ישראל כמצביא וכמנהיג. אני מבקש להוסיף לדברים החשובים שאמר נשיא המדינה על הצורך להפריד בין הפולמוס הפוליטי למעשה הרצח.
לפני חצי יובל שנים קרע ויכוח נוקב את החברה הישראלית. ראש הממשלה רבין ביקש להשיג שלום עם שכנינו הפלסטינים. אבל אצל הפלסטינים לא הייתה כוונה דומה. הם נסחפו אחר מחוללי הטרור, שביצעו מעשי זוועה בחוצות המדינה. המרצחים הקיזו את דמם של חפים מפשע.
יצחק רבין אמר עליהם: "הם ממשיכים להציע לנו רק דם ומוות, שנאה, סבל, כאב – ואנחנו כל כך רוצים שיהיה אחרת". אבל לצערנו לא היה אחרת. התקווה שההנהגה הפלסטינית תציב סכר לאלימות ולטרור, התקווה הזאת נכזבה. הניגוד בין התקוות לבין התוצאות קרע את העם לשניים.
יצחק רבין פעל לפי מצפונו. אני יודע את זה, אני הכרתי אותו, חיבבתי אותו גם מהפגישה הראשונה שהייתה לנו לפני כמעט 45 שנים בבית ראש הממשלה. כשפגשתי אותו יחד עם אבי ז"ל, כיבדתי אותו כי ידעתי שהוא פעל לפי מצפונו. הוא היה פטריוט ישראלי בלב ונפש – מפקד בפלמ"ח, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארצות הברית. רבין האמין שצריך לתת סיכוי לתהליך אוסלו.
גם אני כמנהיג האופוזיציה באותם ימים, גם אני פעלתי על פי צו מצפוני. אני ייצגתי את הגישה שאמרה: אסור למסור לפלסטינים שטחים שישמשו אותם כבסיסי תקיפה נגדנו, בייחוד כשהם מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת-הלאום של העם היהודי. הוויכוח היה מהותי, הוא היה תקיף, מעל הכל הוא היה לגיטימי. ואני אומר – הוא היה הכרחי. מה שלא היה לגיטימי הוא לכנות את יצחק רבין 'בוגד' או 'רוצח'. זה לא היה לגיטימי בעליל.
לאורך השנים שעברו מאז הרצח, אני שומע את הטענה הכוזבת, לפיה כשחבר קנאים מתוך המחנה שהתנגד לאוסלו קרא כך ליצחק רבין, ואגב יש קריאות סהרוריות בכל מחנה וצריך לגנות אותן ולהוקיע אותן. זה תמיד נמשך, גם היום.
אבל כשאני שומע את הטענה שחבר קנאים מתוך המחנה קרא כך ליצחק רבין ׳אני עמדתי בצד, שתקתי, לא הגבתי, אפילו עודדתי.’ שמעתי את הדברים גם פה, ליד קברו של יצחק רבין, בצורה מפורשת ומרומזת כמעט בכל אזכרה. אבל שקר שחוזרים עליו פעמים רבות אינו הופך לאמת. הנה מה שאמרתי אז מעל אינספור במות – לא, רבין הוא לא בוגד, הוא טועה אבל הוא אינו בוגד.
יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים, אנחנו בני עם אחד. בהפגנה בכיכר ציון אמרתי – ‘לא עם הקריאות האלה, תירגעו, לא עם הקריאות האלה.’ בכנסת, חודש לפני הרצח אמרתי – התופעה הזאת של כינוי מנהיגי ישראל בתואר 'רוצחים או 'בוגדים', רבין רוצח', 'בגין רוצח', ‘שרון רוצח'. אלה דברים שהיו פסולים תמיד ואנחנו מגנים זאת בכל פה. והוספתי – מה שעלינו לעשות כולנו יחד הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים של אותו קומץ קטן וקיצוני, ויש עוד הרבה מאוד דוגמאות רבות מאינספור.
למרות שכיבדתי מאוד את יצחק רבין, ואינני אומר זאת מן השפה אל החוץ, חלקתי עליו. ניהלתי איתו פולמוס חריף – ואגב, לא בכל נושא. כשהוא חתם על הסכם השלום עם ירדן לפני 25 שנים, גיביתי אותו במילים חמות, אבל ביחס להסכמי אוסלו – כן, אני ייצגתי חלק גדול מאוד בעם שהתנגד לתוצאות המדיניות של הממשלה, שביקר קשות את הממשלה.
בדמוקרטיה מותר, אפילו הכרחי, למתוח ביקורת. אין אף גורם שהוא מעל הביקורת, ואני אומר זאת גם על רקע הנושאים שבכותרות היום. ביקורת איננה סכנה לדמוקרטיה. אין שום בסיס לקריאות השבר המלאכותיות הללו. היחסים בין שלוש הרשויות איתנים. הכנסת מחוקקת, הממשלה מבצעת ובית המשפט שופט. הוא שומר וישמור על מעמדו העצמאי שזוכה בצדק לשבחים בקהילה הבינלאומית.
אבל אני לא מדבר רק על ביקורת. לפני 24 שנים קרה דבר נוסף. ניסיון לשייך במזיד למחנה שלם את מעשה השוליים הקיצוניים. הרי קריאות כאלה של 'בוגד' ו'בגידה' וקריאות לרצח נשמעות גם היום, אבל לא עולה על דעתי שמישהו יאשים בכך את כל המחנה שמתוכו יוצאים קריאות אלה. צריך להבין במדויק מה הוא הקו המפריד.
ברגע שאזרח כלשהו עובר מפולמוס פוליטי, סוער ככל שיהיה, להטפה לרצח יריביו – הוא חוצה את הקו שמפריד בין ויכוח ציבורי לגיטימי לפעולה נפשעת. באותה מידה, האשמת יריבים פוליטיים בהסתה לרצח בשל התנגדותם החריפה לעמדה פוליטית כלשהי – היא פעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת, שפוגעת בחופש הדיבור.
ולצערי זה מה שקרה אחרי הרצח, כשחוגים שונים התגייסו להדביק למחצית העם את האחריות לפשע. אני אומר בדם לבי: ההאשמות הללו, במידה שהן נמשכות, רק מעמיקות, רק מנציחות את השסע – הן לא מרפאות אותו.
מכובדיי, מה שדרוש לנו היום זה לרפא את זה. מה שדרוש לנו היום, וזה מובהק לאור תוצאות הבחירות האחרונות, הוא פעולה רחבה בכוחות משותפים לאחד את העם. אני קורא לעמיתיי במערכת הפוליטית להקים יחד, בהקדם, ממשלת אחדות לאומית רחבה.
יצחק רבין היה חבר בממשלה כזאת פעמיים בשנות ה-80. רבין הבין שמדובר בצורך השעה, לאור האתגרים הגדולים איתם התמודדנו, וזה מה שצריך לעשות גם היום, לאור האתגרים הגדולים שאיתם אנחנו מתמודדים.
יצחק רבין תרם רבות למדינת ישראל ולעם ישראל, ויצחק רבין נפל במעשה שצריך להיחרט בזיכרון עמנו כאזהרה תמידית. משתי הסיבות הללו – המעשה שלו ומשמעות רציחתו. יצחק רבין ייזכר בלב האומה לעד.״
וידאו: איתי בית-און, לע"מ – סאונד: בן פרץ, לע"מ