ניצן לבנמברג שנחתה אתמול בטיסה שהגיעה מלונדון ונשלחה בכפייה וללא הודעה מוקדמת למלונית בידוד למשך השבועיים הקרונים, משתפת ברשתות החברתיות את התחושות הקשות וזועקת לעזרה. הפוסט המלא
"מסתבר שהעובדה שנחתתי מבריטניה היא סיבה מספקת בעיני מדינת ישראל לסכן את הבריאות שלי, להתייחס אליי כמו למטרד ולשלול ממני חירויות פרט בסיסיות. אז היי שם צייצנים, אתם פה? כי אני צריכה שתעזרו לי לצעוק #בודדהבבידוד"
"נחתנו בארבע בבוקר ואיך שירדנו מהמטוס קיבלו את פנינו חיילים של פיקוד העורף ואנשי משטרה, שלקחו מאיתנו את הדרכון, כביכול כדי לבדוק שאנחנו אזרחים אבל בפועל כטקטיקה: הסכימו להחזיר לנו את הדרכון רק כשעלינו על האוטובוסים."
"באיזו סמכות אתם מסרבים להחזיר לי את מסמכי הזיהוי האישיים שלי? לא אמרו לנו לאן אנחנו נוסעים. רק אחרי ששאלתי שני חיילים ושוטר מישהו הועיל בטובו למלמל לעברי שאנחנו נוסעים לדן פנורמה בירושלים. מתוקף איזו סמכות המדינה חושבת שהיא יכולה להעלות אותי לאוטובוס בלי להגיד לי איפה אני הולכת להיות בשבועיים הקרובים?"
שלושים אנשים היו על האוטובוס, שהיה שלושת רבעי מלא אם כך. אפעס, החלונות באוטובוס? מהסוג הלא נפתח. אז למעשה אם הצלחתי לשמור על עצמי במהלך הטיסה מהידבקות, הכרחתם אותי לקחת חלק במסיבת הדבקה המונית וסיכנתם את הבריאות שלי באופן ישיר. מה, אני לא אוכלוסייה שיש להגן עליה?
עוד כותבת ניצן: "הגענו למלון בשש וחצי בבוקר. נשים גברים וטף. חיכינו שעה בקבלה צפופה לקבל מפתחות. ושוב כמובן, מסיבת הדבקה. טוב. עלינו לחדרים. דף ההוראות אומר שארוחת הבוקר תוגש לדלת בשמונה". הזמן עובר, אין ארוחה, בקבלה מבטיחים שיגיע "עוד רגע". אני אחרי לילה נטול שינה ואפילו למים לא דאגו לנו"
בשעה טובה ומוצלחת, ארבע שעות אחרי שהגענו, 12 שעות אחרי הארוחה האחרונה שלי שהייתה במטוס. מגיע הביזיון הבא (פלוס לחמניה ריקה). מסתבר שאני בבה"ד החינוך שוב לארוחת בוקר, איפה הדודות עם הביצה הקשה?
בשעה טובה ומוצלחת, ארבע שעות אחרי שהגענו, 12 שעות אחרי הארוחה האחרונה שלי שהייתה במטוס. מגיע הביזיון הבא (פלוס לחמניה ריקה). מסתבר שאני בבה"ד החינוך שוב לארוחת בוקר, איפה הדודות עם הביצה הקשה? pic.twitter.com/2HRNETNA75
— Nitzan Levenberg (@Nitzlev) December 21, 2020
דף ההוראות גורס שאסור לי להזמין אוכל למלון. אז אני אמורה לחיות על מילקי ולחמניה של קייטנה למשך השבועיים הקרובים? אין לי אפילו את היכולת להחליט מה ומתי אני אוכלת? באיזו זכות? מתוקף איזה חוק?
בינתיים בחדר – המקרר הקטן מטונף ומנותק מהחשמל. יש קומקום אבל אין אפילו שקיות קפה מעפנות של עלית. יש קומקום אבל אין כוס. מסתבר שאני בגמילה מקפה לשבועיים הקרובים! ולתפארת מדינת ישראל pic.twitter.com/4vO96KBQ40
— Nitzan Levenberg (@Nitzlev) December 21, 2020
בינתיים בחדר – המקרר הקטן מטונף ומנותק מהחשמל. יש קומקום אבל אין אפילו שקיות קפה מעפנות של עלית. יש קומקום אבל אין כוס. מסתבר שאני בגמילה מקפה לשבועיים הקרובים! ולתפארת מדינת ישראל".
מתקשרת לקבלה כדי לברר מה קורה עם חבילה שחברה טובה כבר הביאה. אין מענה. ומה אם יש לי מקרה חירום? מה אם אני לא מרגישה טוב? מחליטה לרדת לקבלה בעצמי ויוצאת למחזה אימים של אישה שמתחננת בדמעות לאנשי המלון לקבל שקית של חלב כדי להכין בקבוק לתינוק
בינתיים, אחרי לילה בדרכים נטול שינה, נעשה אביוז במערכת הכריזה שאמורים לתקשר איתנו דרכה. אחת לשעה "בבקשה להישאר בחדרים" או "האישה שביקשה חיתולים מהקבלה לפני שעה בואי למטה שוב". וכמובן, חוסר הארגון מעלה עוד ועוד את הסיכויים להדבקה של כל מבודדי המלון
אם קורה משהו? אין לי מושג עם מי לדבר. אם אני צריכה משהו? אין לי מושג עם מי לדבר. התחושה היא שכדי שביביהו ירום הודו יוכל להרגיש כאילו הוא "עשה משהו" בשביל לעצור את התפשטות המוטציה, פשוט דחפו כמה עשרות אנשים רנדומליים על אוטובוס ואמרו להם יהיו לכם מנות קרב תסתדרו
בשירותים אפילו לא היה סבון ידיים כדי לשטוף אותן. הייתי צריכה להתקשר לקבלה ולבקש במיוחד. אומרת לי מי שענתה בהפתעה "אם דחוף לך". האלו!!! מגיפה גלובלית לא? איך לא יהיה לי דחוף שיהיה לי סבון לשטוף ידיים?".
"אין לי סבון בחדר. הלו, אנחנו באמצע מגפה עולמית": בלי דרכון ובאוטובוס צפוף – ניצן חזרה מסקוטלנד לישראל ופונתה ישירות אל מלונית קורונה @geula_even #ערבערב pic.twitter.com/VjjYzwQ5rf
— כאן חדשות (@kann_news) December 21, 2020